אורפאוס – תערוכת יחיד של אורי וויינשטיין

אורי וויינשטיין (נולד ב־1992) מציג מיצב קולי ובו שבעה פסלים גדולים: שישה מהם תלויים ומרחפים בחלל, ואחד נוסף מונח על הרצפה. הפסלים "שרים" במילים חסרות פשר קינה א־קפלה, המהדהדת את סיפורם של אורפאוס ואורידיקה, כפי שסופר במטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס.

בפתח החלל מוצג תצלום מעובד של קרברוס – הכלב התלת־ראשי שלפי המיתולוגיה היוונית שומר על שערי השאול – ובסופו, בחדרים פנימיים, מוצגות עבודות וידאו ולצידן תצלום: בחדר אחד וידאו של מילות השיר "בגלל הרוח" מאת מיכה שטרית ותצלום ים המלח בהיפוך נגטיבי, ובחדר אחר – תצלום תקריב של אצבע. מילות שירו של שטרית מקבלות בהקשרן החדש, האורפאי, משמעות נוספת. כל אלה מרמזים על מעבר לממלכת השאול.

לפי הסיפור, נחש הכיש למוות את אורידיקה ביום חתונתה. אורפאוס, נגן קתרוס נערץ, יורד בעקבותיה לשאול, מרדים בנגינתו המופלאה את קרברוס ומתחנן לפני האלים האדס ופרספונה להשיב לו את אהובתו. האלים נעתרים לתחינתו, ובלבד שלא יביט באהובתו עד שייצאו מממלכת המתים. רגע לפני היציאה, אורפאוס מתפתה להביט לאחור – ואורידיקה נעלמת.

בחלל המרכזי של התערוכה משמיעים הפסלים חמישה קטעי קול המבוססים על קולות אנושיים מסומפלים ומעובדים שהלחין אבשלום הספרי, אשר מייצגים את חמשת שלבי האבל. לפי המודל שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס בשנות ה־60, חמשת השלבים הם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. ההאזנה להם מתרחשת לא רק באמצעות האוזניים, אלא דרך הגוף כולו: המבקר מוקף ועטוף בצלילים הבוקעים מן הפסלים שעטויים בדים המאזכרים איורי שדים מימי־הביניים, והם כמקהלה של רוחות – גופים מזמרים, נושפים ונוהמים – שעורכות טקס פרידה אוניברסלי.

בעבודות סאונד יש בין היתר שימוש בשדות קוליים (soundscapes), רמקולים, הקלטות שטח, טקסט מדובר, אלקטרוניקה ומיצבים אינטראקטיביים. ב"אורפאוס" הרמקולים ואובייקטים אחרים מתפקדים כשחקנים בהצגה שבה לכל אחד מהם פרסונה מובחנת, וכולם יחד יוצרים מרחב צפייה תיאטרלי תחום ונעול. מרחב, שנועד לשמור על הסאונד, ואף־על־פי־כן הוא מנקז לתוכו קינה שעולה ממעמקים ומגיעה מקצוות ארץ.

7.8.25-31.12.25