מאונט קרייזי

מפגש אקראי בשוויץ בין שני מטיילים ישראלים, אורי הולבן ועידו רוזנטל – האחד אמן והשני לוחם ומטפס הרים – יצר חיבור בין שני אנשים שונים בתכלית למראית עין. השניים נקשרו לרגע בדרך שבה זרים נקשרים בארץ אחרת – בפתיחוּת ובידידוּת. איש מהם לא ניבא את העתיד. הם לא יכלו לדעת כי עידו, לוחם מהולל ביחידת שלדג, שכונה על ידי מכריו ״קרידו״ (קיצור של ״קרייזי עידו״), ייהרג בהגנה על קיבוץ עלומים באירועי ה־7 באוקטובר.

בעיני הולבן עידו נתפס כאדם רגיש ופתוח, אוהב אדם ותאב חיים. הוא פגש אותו כאשר היה בצומת דרכים אישי ובחיפוש דרך רוחנית. הנינוחות שבה הולבן ראה אותו מטפס, כשהוא אינו חושש מפני איבוד אחיזה בקרקע, העניקה לו השראה במסעו ובתערוכה זו.

בעזרת הכלים מתחומי המדיטציה והמודעות, שאותם רכש הולבן מאז אותו מפגש בשוויץ, נולדה התערוכה – כמקום שיש בו הזמנה לעיבוד חוויית החורבן וההרס אך גם למציאת שלווה בעין הסערה; מעין קפל סודי, המשלב בין הטיול הפסטורלי בהרי האלפים, מערות מדיטציה בהודו והנופים של עוטף עזה.

הולבן עטף את חלל התערוכה בשטיחים ובבדי לבד צבעוניים ויצר סביבה המכילה מגזרות צבעוניות, אורות ניאון, צעצועים, מוסיקה, קירות טיפוס, מערות מדיטציה, גשר, נהר, רכבל והר קטן. סביבה זו, העשירה בגירויים חושיים, מעלה על הדעת את השימוש בחדרי סנוזלן, המיועדים לטיפול בחרדות ובכאבים גופניים ונפשיים. במציאות הנוכחית כולנו מעין מטופלים המחפשים מחסה, שבו אפשר להתבונן אל המקומות המאוימים בנפש ולמצוא בתוכם כוחות של חמלה, חסד וריפוי.

ההכלאה שהולבן יוצר בין חומרים אישיים לבין אירועים ציבוריים מיתרגמת לתערוכה קרנבליסטית, המתפוצצת מרוב דימויים והתרחשויות. התערוכה מזמינה את המבקרים להבחין בשבריריות של החיים תוך הכרה בסבל, באמת וגם ביופי שיש בהם.

מוניקה לביא, אוצרת התערוכה