תערוכה קבוצתית חדשה
אוצרת מוניקה לביא
האמניות המשתתפות בתערוכה – רקפת וינר עומר,
אפרת רובינשטיין, מיכל בקי, מיכל אורגיל, ענבר הורקני
ונולי עומר – מציגות ציור חצוף, ילדי, גופני, מיני ומתגסס,
המתבונן בתקופת הילדות, הנעורים והבגרות. ביחסן
לעולם הילדו ּת, כפי שמשתקף בעבודותיהן המוצגות
במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, לא ניכר הרבה מאתוס
הילדים הטובים שיצר נחום גוטמן וניסה להנחילו לקוראי
דבר לילדים. נראה כי מנגנון האינטרפלציה – האופן שבו
האידאולוגיה מבקשת לעצב ולהסב את האזרחים לצרכיה
– לא השפיע עליהן במיוחד. עם זאת, ניתן לזהות אצלן את
עקבות החשיבות הרבה שהעניקה התרבות הישראלית
לתקופת הילדות.
האמניות המשתתפות בתערוכה מלגלגות על סמכות,
סדר והגמוניה. הן חצופות, הן מצפצפות על כללי הנימוס,
הן מדלגות בקלילות על הדיבר "אל תעשי בושות" והולכות
בעקבות מקס ומוריץ, הקלברי פין ובילבי בת גרב. הן שרות
בגשם, קופצות לשלוליות, רוקדות בלבוש פרובוקטיבי על
עמוד, ולא שמות קצוץ. ג'ון ברג'ר, מחבר הספר המשפיע
דרכי ראייה, כתב כי "גברים פועלים ונשים נראות".
גם אם רק חלק מתובנותיו עדיין תקף, יש חשיבות לעשייה
נשית עכשווית שאינה מתקיימת בסבך המבטים בין
המינים, אלא פועלת במרחב של שחרור גופני והומור עצמי.
בסטודיואים ברחבי העיר תל אביב־יפו, בסלון הביתי,
בבניין תעשייתי, מעל או מתחת לפני הקרקע, יש אנרגיות
טובות. בחדרים מסודרים או מבולגנים להפליא, באולמות
ועל במות, נשים מציירות, עושות קראטה, מתרגלות
יוגה, אוהבות את ילדיהן ורוקדות על עמוד. קבוצת
הנשים המציגה בתערוכה מציעה אפשרות להתיידד עם
מגוון פצעים, סימני גיל, אובדנים ומצוקות של הנפש.
הן מתבוננות באופן ישיר בעצמן ובזולת, וככלל יצירתן
מתעניינת באחרים, במערכות יחסים, בבני אדם. הן
ענייניות ומעשיות ביחס לגופן, מלאות הומור וגם חמלה על
עצמן ועל הילדות שהיו. זו תערוכה שמחה, גם אם יש בה
לעיתים חורים ומקומות חשוכים.