האם גורלו של העם היהודי הוא לחזור ולסבול, שוב ושוב, מחורבן ומגלוּת?
מה יגרום לגלגל החורבן והתקומה להיעצר? ואם יש גאולה, מהי?
שתי יצירות ספרותיות עומדות במרכזה של התערוכה שברו וחלום: הפואמה
"מסדה" מאת יצחק למדן (1927) ו"דורי ודפנה עולים לארץ ישראל" מאת
לוין קיפניס (1941). בשתי היצירות מתואר נרטיב דומה: גיבורי הסיפור גדלים
בגולה הדווּיה, שבה הם סובלים מרדיפות, וכדי להיגאל מהגורל היהודי של
רדיפה מתמדת ורצח הם עולים לארץ ישראל לבנות להיבנות בה.
נחום גוטמן אייר את שתי היצירות, ובהן המקדש מופיע כתכלית הגאולה:
ב"מסדה" נראה באיור המון העם בעודו נושא את מנורת בית המקדש במעלה
ההר; בסיפור "דורי ודפנה עולים לארץ ישראל" ניצב במרכז האיור ה"מקדש"
של הציונות – בניין המוסדות הלאומיים.
יצירות אלו, יחד עם איוריו של גוטמן, מלמדות שהציונות לא בחרה בדרך
אחת בלבד לגאולה. מצד אחד היא שאפה להקמת מדינה מבוססת על כללים
דמוקרטים וליברליים; מצד אחר היא ממשיכה לאחוז בחלום של הקמת
ממלכת ישראל ובניית בית המקדש, גם לאחר קום המדינה.
עם קום המדינה השתנה מצבו של העם היהודי, כאשר הפך לריבון בארצו.
הכיסופים הערטילאיים לבניית המקדש פועלים בתוך מציאות ממשית. אנו
עדים לתהליך שבו השתנה מעמדו של בית המקדש: מסמל לתחיית העם
בארצו הוא הפך לתוכנית פעולה מעשית בעיני חלק מהעם.
גרשום שלום, חוקר הקבלה החשוב, ניסח את תהייתו ואת אזהרתו במילים
הבאות:
"האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה
זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות את עצמה בתביעה המשיחית
שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן דורנו, מתוך עברו הגדול
והרה־הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו." (מתוך דברים בגו, 1975)
מוניקה לביא ומיכל ברושי, אוצרות התערוכה