שדה פתוח: בחירות מאוסף אמנות דובי שיף

אוסף דובי שיף לאמנות התגבש מתוך אהבה לציור ולרישום פיגורטיביים־ריאליסטיים. מה שהחל ברכישות ספונטניות של חיים שיף, התפתח בהמשך בידי בנו דובי שיף לכדי אוסף רחב היקף, המבטא עמדה אסתטית ברורה בשדה האמנות הישראלי.

בחירה זו בולטת על רקע ההיסטוריה של האמנות המקומית, שבה מאז שנות החמישים נדחקה הפיגורטיביות לשוליים לטובת ההפשטה והאמנות המושגית. מול מגמה זו, מבקש אוסף דובי שיף להשיב לציור הפיגורטיבי את מקומו ואת תוקפו.

הצגת האוסף במוזיאון נחום גוטמן לאמנות יוצרת דיאלוג עם יצירתו של גוטמן, שציוריו התבססו על שלושה יסודות מרכזיים: דימוי אנושי, מרחב מזוהה וסיפור. גם בעבודות המוצגות כאן ניכרת נוכחותם של צירים אלה, אך לא מתוך חזרה נוסטלגית אל העבר, אלא מתוך מבט עכשווי ומודע לעצמו.

התערוכה אינה מציגה סגנון אחיד או אידיאולוגיה אחת, אלא אמונה משותפת בכוחו של הדימוי לשאת זיכרון, לנסח זהות ולספר סיפור. בכך היא מציעה מבט מחודש על מקומו של הציור הפיגורטיבי כיום כשפה אמנותית חיה, מורכבת ורלוונטית.

הדיאלוג שנרקם בתערוכה זו אינו רק בין העבר להווה, אלא גם בין עמדות כוח שונות: בין אספן פרטי בעל הון כלכלי משמעותי לבין מוסד ציבורי; בין טעם אסתטי מובחן לבין שדה ביקורתי; בין השאיפה לשנות היררכיות לבין הסיכון ביצירת היררכיה חלופית.

וכאן עולה השאלה: האם אוסף המתמקד בפיגורטיביות כעמדה עקרונית מרחיב את השדה או דווקא מצמצם אותו? האם הוא מייצר פלורליזם אמיתי, או שמא הוא מנסח קאנון נגדי? 

אוסף דובי שיף, אם כן, אינו רק גוף אסתטי אלא גם זירה של מאבק סימבולי. הוא פועל מתוך רצון מוצהר להשפיע על השיח ולהשיב את הציור למרכז, אך בה בעת ממחיש כיצד אספנות פרטית משמשת מנגנון לעיצוב השדה. הצגתו במוזיאון נחום גוטמן לאמנות אינה רק מחווה למסורת פיגורטיבית, אלא גם אירוע הממחיש את המתח שבין הון, מוסד, טעם וסמכות – ואת העובדה שהאמנות, כפי שמלמד הסוציולוג פייר בורדייה, היא לעולם גם מרחב של ייצור משמעות וגם מרחב של מאבק על הכרה.

אמניות ואמני התערוכה: אינגה פרייס קנטור, אלה אמיתי סדובסקי, אמנון דוד ער, הדס לוי, ואדים סטפנוב, זוהר פריימן, טלי מילשטיין, ילנה רוטנברג, מאיה ז"ק, מונטאן ורוזנבלום, מיה זר, מיכאל ארגוב, מתן בן כנען, נורית דוד, סאמח שחאדה, סיגל צברי, פאטמה שנאן ושיר מורן.