אוצרת מוניקה לביא
מדי שבוע נערמים על שולחנו של המאייר יזהר כהן טורים אישיים, כתבות ומאמרים מאת פובליציסטים וכותבים מהארץ ומהעולם. מדי שבוע מחזיר יזהר כהן אל מערכות העיתונים, המגזינים והוצאות הספרים איורים וירטואוזיים שמאירים ומפרשים שפע טקסטואלי בענייני שעה, פוליטיקה, כלכלה ומדע.
התערוכה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות האירה את הפן הישראלי במכלול עבודתו הבינלאומית הענפה של יזהר כהן, כפי שהיא באה לידי ביטוי באיורים שאייר לעיתונים 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'גלובס', לעיריית תל אביב ועוד. למעלה מעשרים שנה מתגורר ועובד יזהר כהן ביבשת אירופה. קשרי עבודה, חברות ומשפחה מחברים אותו למולדתו ומאפשרים לו להשקיף על ההוויה הישראלית ממרחק ולהציע לקוראי העיתונים מדי שבוע ולאורך שנים עצירה מאוירת משטף החיים. חברות שנקשרה בתקופת השירות הצבאי בינו ובין יאיר לפיד בעיתון 'במחנה', הניבה כעבור שנים שיתוף פעולה מקצועי בין השניים, תחילה במוסף 'סוף שבוע' של 'מעריב' ואחר כך במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. משפנה לפיד לשדה הפוליטי, החל כהן לאייר את טורו של שלמה ארצי בעיתון זה. מפגש עם עיתונים חזקים ועם כותבים דעתניים, עלול היה להטיל מורך לב במאייר ולהגביל את חירות מעשיו ומחשבתו, אך לא כזה הוא המקרה של יזהר כהן.
בדיקת המוטיבים החוזרים באיוריו של כהן, מראה כי אל מול המילים ניצב מאייר עקבי, המפיק פרשנות עצמאית מטקסטים עיתונאיים, ומצייר במשיחות מכחול דיגיטליות, עולמות בלתי צפויים. כהן אינו מפרש או מאייר ישירות את הטקסט, אלא נוטל ממנו רעיון קרוב ללבו וטווה סביבו תמונה פואטית והומוריסטית שיש בה תמיד מן היפה ומן המטפורי.
המערכת הפרשנית של כהן מבוססת על תחושת תימהון שמתעוררת בו לנוכח הטקסט ועל נקיטת מניפולציה של השהיה. מערכת הדימויים שלו מתנגשת בטקסט, מסיטה את התוכן ממסלולו ומשחררת את הקורא מרצף הזמן. הקורא ההולך שבי אחר יפי איוריו של כהן, נלכד במרחב משוכפל שאין בו התחלה ואין בו סוף, שמאוכלס במכשירים המזכירים ברוחם את האוטומטונים ומכונות הפֵּרפֵּטוּאוֹם מובִּילה של הצייר המלומד בן המאה ה-13 וילאר דה- הונקור. הדמיון בין כהן לבין הצייר האינטלקטואל הימי-ביניימי אינו מופרך. לבו של כהן נמשך אחר אירופה הימי-ביניימית והרנסנסית על זרותה המעודנת. את רוחה ואת תרבותה הוא מלחים אל תוך ההוויה הישראלית.
האיורים של כהן מתארים עולמות המוכלים בתוך עצמם, שבויים בלופים של סתירות לוגיות, שמציגים את הגורל האנושי כלכוד בשרשרת של אירועים שאין לאדם שליטה עליהם.
כהן מרבה להדגיש באיוריו את היסוד המכאני-אוטומטי-רובוטי של העולם, ולשם כך הוא משתמש בדימויים של מנגנונים, מכונות ומערכות הפעלה. במרחבי איוריו פועל כהן כמין מכונאי-על הבודק כיצד העולם פועל, מה התקלקל בו ומדוע, ומשתמש ביכולת הציור שלו כדי להגיע אל מתגים ראשיים וברגים אחוריים ולתאר בפנינו כיצד ולאיזו מטרה הם נוצרו.
יזהר כהן עף וטס בעולמות שהוא בורא. חיבתו לטיסה ניכרת במבט העל המאפיין רבים מאיוריו, שאותם הוא מצייר כאילו ניצבו והופיעו בעיני רוחו מעילא לתתא – מלמעלה למטה. כך נפרשים תחתיו רחובות העיר תל אביב בה עוצרים האנשים ממהלכם ומבצעים פעולות אבסורדית כגון התעמלות בנתיבי איילון, או ניצוח על תזמורת של מנועי מזגנים. במעופו חולף כהן על פני כיכר רבין ועל פני יפו, נוסק אל השמים ומביט מטה אל עבר כדור הארץ הנראה כגלובוס מספרייה עתיקה שסביב חישוקו העגול והשטוח מתקבצים מהגרים מכל העולם, עומדים בתווך בין כדור הארץ למרחבי החלל המצוירים בצבעו המכשף של כחול אולטרה-מרין – כחול המגיע ממקומות שמעבר לים. לפעמים, כשהעניינים על הקרקע מסתבכים יותר מדי, מגיחה יד מן השמים – יד אלוהים? ומצילה את המצב.
איוריו של כהן מציגים שעונים וחלקי שעונים, מחוגים, שנתות וספרות. אם התעופה משחררת את כהן ואת הדמויות המופיעות באיוריו, הזמן כובל אותם. כהן וגיבוריו המצוירים נוסעים הלוך ושוב בתוואי של ילדות, נעורים, בגרות וזקנה, או נעים במעגלים סביב שעון שלא ניתן להיחלץ ממנו.
איוריו של כהן בנושא זמן מהדהדים תפיסת עולם מכניסטית (מכאנית) דמויית שעון שכפופה לסיבתיות לוגית ומתמטית ברוח רנה דקארט וממשיכיו. כהן מודע לחוסר האפשרות לדמות את העולם הדיגיטלי, הקוונטי והפוסטמודרני בן זמננו לתמונת העולם ההגיונית והמתוזמנת של הפילוסופיה הקרטזיאנית. אך התמונה הישנה משמשת עבורו רקע לתחושת הצער והגעגוע המרחפת תדיר מעל איוריו.
חיבתו של יזהר כהן לסדקים ולדברים שבורים שיש להדביקם, גם היא קשורה לאותה תחושת צער ולרצון לאחוז בדברים שהתקלקלו ושתפקידם הסתיים. במשחק התפקידים של כהן, הוא מגלם בנוסף לדמויות המכונאי, השען, הנוסע בזמן והטייס, גם דמות של ארכיאולוג חובב אשר חופר מנהרות, מחילות ובורות ומוצא בהם חרסים, לוחות שבורים ופסלים – ולפעמים גם בני אדם שנלכדו מתחת לאדמה.
רצונו של כהן להדביק ולחבר, לקשר בין זמן ובין מרחב, בין עליונים ובין תחתונים, מגיע לשיאו בחיבור בין האורגני לבין המכאני. כהן יוצר סייבורגים מהכלאות של בני אדם וחלקי מכונות, אך התוצאה המתקבלת אינה של דרגת קיום משוכללת ומשופרת, ההיפך הוא הנכון. הסייבורגים של כהן נראים כאילו נולדו בבית מלאכה ישן, ולא בפס ייצור מודרני. הם מקולקלים מעט, מטולאים בחלקי חילוף מיד שנייה, ונמצאים במצב תמידי של תיקון. החומר האנושי אינו חומר טוב לבניית מכונות. יזהר כהן כבול כדמיורגוס של אפלטון לחומר, ויחד עם זאת ובאיפכא מסתברא, האדם של כהן הוא אדם מורד, שאף-על-פי שגופו קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ – כפי שניסח זאת כה יפה רבי סעדיה גאון.
אחד מאיוריו היפים והמכאיבים של כהן הוא איור דמוי כרזה שדרכו ניתן לשחזר את מסלול המילה הכתובה אל הדימוי. הדימוי המרכזי הוא של שן גדולה המשרישה יונקות של צמח. החלק המקשר בין זגוגית השן ושורשיה אדום ומודלק. סביב, כלי גינון ומכשירים רפואיים בהם מזמרה, משפך וצבת עקירה.
הכול ממוספר בספרות קטנות ודקות, כאילו היה האיור מגדיר טקסונומי בספר לימוד לרופאי שיניים, גננים או פסיכולוגים המטפלים בחלומות רעים. מערכות שונות מהבהבות ונדלקות למראה איור זה, לשוניות; גופניות; נפשיות; תת מיון: סדיזם ומזוכיזם. הנושא 'טיפול שורש', זוכה לטיפול יסודי.
בתערוכה המוצגת במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נעקרים האיורים של יזהר כהן מבית גידולם וממקומם הטבעי בין דפי העיתון. לכאורה, באין טקסט לצדם, אובד הקשרם. אך ראה זה פלא, בהיעקרם ממקומם, שולחים האיורים יונקות אל הקרקע החדשה ואלה לאלה – ובתוך כך מתבהרת ונחשפת מערכת הפרשנות הטבועה בכהן, מערכת שמשחררת אותו מהטקסטים שהוא מאייר, במין היגיון לא הגיוני הרץ בלופים בראשו.
כשמשחררים את האיורים מהטקסט, קמים וניצבים האיורים לפני המאייר, ולראשונה יכול גם הוא להבחין כי במהלך כל שנות עבודתו, בעודו מאייר לכותבים ברחבי העולם, הקשיב קודם כול לעצמו. עוד יכול הוא לראות, כי הקים לעצמו מאגר של דימויים בעלי מאפיינים אישיים החוזרים על עצמם, וגם, שאגב כך, הקים רפתות שלמות של פרות חולבות החולפות בטיסה בשמים, או עומדות על הקרקע, וממתינות לכותב המתאים שיבוא ויפרש את דמותן.
