אוצרת מוניקה לביא
"מפני רצוני להחיות לפני את מה שאינו מול עינינו – יושב אני ורושם את דברי הסיפור הזה. אורות החשמל לא יעיבו את חן אור-הנר בלילה, והמונית לא תמחה את חן קימורי גופות הסוסים. לא שאני הולך נגד הזמן – אלא שאיני גודר את עצמי מהשפעת דברים שאינם מול פני."
נחום גוטמן, מתוך 'עיר קטנה ואנשים בה מעט', 1959
דומה שכולנו מכירים את הצייר, המאייר והסופר נחום גוטמן. כשמנסים לארגן כרונולוגית את גוף יצירתו, מתברר שקשה למקמה על ציר הזמן. מה שלנו נראה כמוקדם, הוא דווקא מאוחר. הרפתקאותיו המשולבות באירועים היסטוריים, נכתבו לאחר שנים והתבססו על מקורות כתובים, ומה שנראה לנו כאילו צויר בזמן ההתרחשות ומתוך התבוננות, צויר מהזיכרון.
גוטמן שכפל, העביר ממקום למקום, ערבב מקומות וזמנים, גזר איורים והשתמש בהם ליצירת איורים חדשים; הוא צייר את ציוריו המוקדמים בתוך ציוריו המאוחרים וצייר את ציוריו מחדש מנקודות מבט מוגבהות; הוא ערך, שינה ותיקן את נוסח ספריו ממהדורה למהדורה, ושינה גם את שמות הספרים. בזיכרונם של ארבעה דורות של ישראלים מוחתמת וצרובה ארץ ישראל על פי חוקי גוטמן, ויצירתו היא אחד מהמקורות שמזינים את דימויי העבר בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
נחום גוטמן היה סוכן גלוי של רגש ושל זיכרון לאומי. הוא גייס חוויות ביוגרפיות, נגישות למקורות היסטוריים, ייחוס כבן למשפחת מייסדים וקשרים אישיים עם האליטות התרבותיות והפוליטיות של התקופה, כדי לשקע ולהטמיע את סיפוריו וציוריו בזיכרונו של הקורא והצופה הבודד ובזיכרון הישראלי הקולקטיבי. הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי מוריס הלבוואכס (1877- 1945) הבחין בין זיכרון אוטוביוגרפי לבין זיכרון היסטורי: הראשון קשור לחוויות היחיד והוא שמור בזיכרונו של הפרט, והשני מתהווה על ידי שימור, הנחלה והפצה של זיכרונות קבוצתיים באמצעות מוסדות חברתיים. בגוטמן התגלמו באופן נדיר שתי הקטגוריות גם יחד. במשך יותר משלושים שנה שבהן היה המאייר של 'דבר לילדים', עמד לרשותו מנגנון הנחלה והפצה רב כוח, שבאמצעותו התיך את זיכרונותיו האישיים וידיעותיו ההיסטוריות למיתולוגיה מקומית שעליה גדלו והתחנכו דורות של ילדים ומבוגרים ארץ ישראלים.
עד כמה היה סמוך גוטמן אצל המקורות ההיסטוריים אנו יכולים ללמוד מהיכרותו האינטימית עם 'ספר תל-אביב' שהוזמן על ידי עיריית תל אביב מאביו ש. בן ציון לקראת חגיגות חצי היובל של העיר. זמן מה לאחר שהחל בעבודתו נפטר ש. בן-ציון, ואת מלאכת העריכה השלים בשנת 1936 הסופר, העורך והמתרגם א. דרויאנוב. אחד עשר איורים עשה גוטמן ל'ספר תל-אביב' ועל אחד מהם, ודווקא זה שבו תיאר את אביו יושב בלילות וכותב, העיר דרויאנוב כי "יש שכחה גם לפני עינו של האמן: באותו פרק-זמן שאנו עומדים בו (סוף תר"ע), לא היה כבר 'העומר' (חדל לצאת בסוף 1908), ועדיין לא הייתה 'המולדת' (התחילה לצאת בניסן תרע"א)."סביר להניח שאין מדובר בשכחה גרידא, אלא בחוסר אכפתיות גוטמנית לגבי הדיוק ההיסטורי; לא את ש.בן ציון ההיסטורי אייר, כי אם את אביו הפרטי שמת בחטף, הכותב בלילות ומייסר עצמו על מזבח הספרות העברית המתחדשת.
קל לשכוח כי גוטמן היה בן 11 בלבד כשנוסדה תל-אביב. מלבד רישום בוסר אחד, לא נשתמרו רישומי ילדות של גוטמן המתארים את העיר. גם ברישום הבודד מתוארים בתים ברחוב בנוי, ולא חולות בתוליים. את אחוזת בית ואת תל-אביב שאנו מכירים מציוריו ומסיפוריו החל גוטמן לצייר ולכתוב מזיכרונותיו, מידיעותיו, ומחומרים היסטוריים, רק באמצע שנות השלושים לחייו, רבע מאה וחצי מאה לאחר שקמה העיר.
מי אינו מכיר את איור עץ השקמה שניצב בודד בין מסילת הרכבת לבין שלט שעליו כתוב 'אחוזת בית'? הנה, אנו אומרים לעצמנו, כך החלה תל אביב. נחום גוטמן, בנם של רבקה ושמחה גוטמן (הסופר ש.בן ציון), בן לאחת מחמישים ושש המשפחות המייסדות של העיר היה שם, ראה, וצייר. מעטים יודעים שהאיור נעשה עבור סיפור מאת יעקב פיכמן והתפרסם לראשונה בשנת 1934 ב'מוסף לילדים' של עיתון 'דבר' לרגל חצי היובל של העיר. בסיפור מתאר פיכמן את ערי ילדותו ועלומיו ולבסוף את העיר שבה השתקע, תל אביב: "ואך דרכו רגלי עליה, ואחוש כי מוצקה האדמה אשר מתחתי, ואוהב את הים השכוח אשר יום ולילה רינן לרגליה, ואוהב גם את חולותיה הזורחים, אשר רק שיקמה בודדת וגפן כרמים נטושה חרתו פה ושם את צלם על טוהר שטיחיהם."
שנתיים מאוחר יותר התפרסם האיור ב'ספר תל-אביב' בעריכת א.דרויאנוב בשינויים קלים: משמאל לשקמה הוסיף גוטמן צריף זעיר ועליו המילה "לימונד", על פסי הרכבת צייר קטר מחייך. מעל קו האופק רשם שדרת עצים וגגות בתים המייצגים כנראה את אחוזת בית, והנה איור חדש המתאר – לא את הולדת תל אביב, כי אם את ראשית רחוב אלנבי ושכונת 'חברה חדשה'.
עם השנים התמזגו בזיכרון הקבוצתי שני האיורים לכדי דימוי אחד והוא, יותר מכל צילום היסטורי, התקבע כתיאור ה"רשמי" של העיר שצמחה בחולות סביב עץ השקמה.
כיונה הנביא שעמו הזדהה ואותו הרבה לצייר, ניסה גם גוטמן לברוח מייעודו. אך בעוד יונה ברח מהשמעת דבר נבואה עתידית, ברח גוטמן מתפקיד הסופר החמור והקפדן, כפי שהיה אביו. בכתיבתו, בציוריו ובאיוריו הוא עומד על משמר חירות היצירה ומכופף את המציאות לחוקי הדמיון. בספרו 'שתי אבנים שהן אחת' (1968) שהוא סיפור הרפתקאות מימי מלחמת השחרור, מספר בן דמותו של גוטמן לחיילים שרק פסע בינם לבין ילדותם, על אודות האמת והבדיה שמאחורי כתיבת הספר 'לובנגולו מלך זולו' (1940): "האנשים שהיכרתי באפריקה ושכתבתי עליהם היו אנשים באמת, והחיות היו חיות באמת, ושמות המקומות הם שמות נכונים, הם נמצאים על המפה. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר רוצה שהסיפור יהיה טוב – הוא צריך ללכת אחר הסיפור".
במסה "מעבר לעיקרון העונג" (1920) מערער זיגמונד פרויד על קביעתו של עמנואל קאנט כי הזמן והמקום הם צורות מחשבה הכרחיות ומציע כי אירועי הנפש הלא מודעים הם מחוץ לזמן, אינם מאורגנים על פי סדר זמנים כרונולוגי, הזמן אינו עורך בהם שינויים ומושג הזמן לא חל עליהם. מכלול יצירתו של נחום גוטמן דומה לתיאור זה. כמוהו גם הוא כמעט בלתי ניתן לארגון על פני הרצף הכרונולוגי. הימצאותם של אותם סיפורים, איורים וציורים ביצירותיו השונות יוצרת מעין מרחב של חלום החוזר על עצמו ומצטט את עצמו פעם כך ופעם אחרת. נפשנו ספוגה וקשורה בדימויים הגוטמניים על אודות ארץ ישראל מיתולוגית ואגדתית שהתקיימה כאן פעם, מעבר לגבעות החול, אליה אנו מתגעגעים ועליה אנו חולמים. ומי רוצה להתעורר מחלום?
