אוצרת מוניקה לביא
אלעד קופלר מציג במוזיאון נחום גוטמן לאמנות עבודות חדשות ווירטואוזיות בהן הוא מצייר בכוריאוגרפיה מסחררת של תנועות מכחול על משטחי בד גדולים. בתוך הקול הגדול שמקימים הציורים ובהמולת הצבעים והצורות, מזוהים מקומות של שקט ועגינה: עץ, חלון, בית, הבלחה של דימוי.
ציוריו של אלעד קופלר ספוגים במורשת המודרניזם האירופי והישראלי. קופלר, זוכה פרס רפפורט לאמן צעיר של מוזיאון תל אביב לשנת 2012 וזוכה בפרס לאמן צעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2007, ביסס לעצמו בשנים האחרונות עמדה בטוחה ביחס לאור ולנוף המקומיים ומיקם את עצמו ברצף של האמנות הישראלית, תוך ניסוח מדויק ובטוח של ייחודו האישי ותפיסת רוח הזמן של דורו.
קופלר פותח בציוריו פתחים, חלונות ושערים שדרכם אפשר להביט אל לב הציור שלו, אל מקומות קשים, מסוכנים וטראומטיים. בעומק הציוריות והצבעוניות העולצת של קופלר שוכנת אימה חשוכה, שבלעדיה אין להבין את ציוריו. פתחים כאלה מפוזרים בכל ציוריו ומתכנסים בבהירות סביב נושאים כ"בית", "עץ" ו"חלון", ונושאים אחרים שחוזרים בהם בעקביות.
בתיכון למד קופלר במגמת אדריכלות, בה התנסה בשרטוט של תכניות רצפה. בציוריו ניתן לראות עקבות של שימוש בגריד מודרניסטי ובשרטוטים אדריכליים. הגריד מחזיר את קופלר "הביתה" – אל תוכניות הרצפה של הבתים הדמיוניים ששרטט כנער ושבהם מעולם לא גר, אל הבית שבו הוא מתגורר כיום והבניינים המקיפים את הסטודיו שלו, ובעיקר אל הבית שלא היה לו כשהיה ילד.
אצל קופלר, שהתייתם מאמו כשהיה ילד וגודל על-ידי אב שהפך בשברון לבו לחסר-בית, הבית הוא מושא געגועים נצחי, והוא משוחזר באופנים שונים בציוריו. יש פער בין מצע הציור לבין הציור עצמו, בין מרכב הציור המודרניסטי לבין שלדת הציור הפוסט-מודרניסטית. מבחינה ציורית, מדובר בהתנגשות שיש עמה סתירה: המורד מתרפק על בעל הסמכות, נכרך סביבו, ומבקש ממנו הגנה. את הציטוטים והסגנונות השונים של האבות והאמהות של המודרניזם – אפשר לראות אצל קופלר כמין אימוץ הפוך: הבן הוא שמאמץ לעצמו הורים, בפרקטיקה של הישרדות וחיפוש אחר בית ומשפחה.
ברישומים של קופלר, שכמה מהם מוצגים בתערוכה, אפשר לראות דימויים של בית בכמה מופעים: כתוכנית רצפה, כבית ארגז או חממה, כבית עץ, ועוד. הבית והעץ הם עוגן ציורי ותחבירי שמופיע גם בציורי הצבע – והם חוזרים בווריאציות שונות, כעוגן תוכני, בציורי האקריליק.
אם מתבוננים בגוף העבודה של קופלר במבט קופלרי, כאילו היה מין תוכנית רצפה ענקית – עולה לה בראש המחשבה שהפרויקט של קופלר הוא בעצם לכסות את כל הבדים ואת כל המקומות הפנויים בציוריו; הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכל שנעשה הוא בחזקת טיפה בים.
תחושת הדחיפות העולה מציוריו של קופלר שולחת אל דבר-מה שמעֵבר לציור, משהו שמזכיר התמכרות: התמכרות לתנועה, לריגוש, להליכה על הסף; התמכרות לליבידו של ציור הפעולה; ובעיקר התמכרות לפעלתנות כמחוללת אשליה של הגנה מפני חרדה ואובדן.
הציור של אלעד קופלר יכול היה להיגמר בבית, אבל הוא שב ונפתח – וגם הבתים שבו שבים ונפתחים. בכל ציור טמונה הצעה לציורים הבאים, ולכן יש בציורו משהו משפחתי, משהו ישראלי. ציוריו הם מין שבט משפחתי גדול והם מולידים זה את זה, נשארים זה בקרבת זה; אין בהם פרידה אלא המשכיות מתמדת, והם מתגוררים בציורים-בתים שקירותיהם שקופים, בבניינים ללא מעטפת, מלאים בחרדה, באהבה, בגעגועים ובדאגה מתמדת שהכל יהיה בסדר.
